כל הפה שלי מלא בדלי סיגריות )אני נשלטת כנועה(

והם שניהם מאבדים בי עניין ופונים האחד לשני תחילה אני שומעת את האדון המופתע משבח אותה ואפילו מסביר לה דבר או שנים על ענייני שליטה ועל מי אני וכו'
היא מאוד מתעניינת ואז בזווית עיניי אני קולטת שהם כבר עסוקים בגיפופים ונישוקים ואני, נשכחת עודי מעלה עשן בעיקר אל תוך עיניי ושערותיי ולשוני שהתייבשה מכוסה כבר באפר ובדלי סיגריות ורוק מתנקז תחתיה. 

איך שהוא או מתוך הבנה שלה, או מתוך כך שהאדון אמר לה, או שסתם משום שבא לה היא ירקה לי כמה פעמים אל תוך פי (לעתים גם פיספסה).
לא יודעת אם רצתה להשפיל אותי, אבל לי זה עשה טוב וקיבלתי את הרטיבות הזו על לשוני היבשה הצורבת כגשמי ברכה של ממש ובהכרת תודה. 

אולי שעה, אולי שעה וחצי ניצבתי כך עם פה מלא בבדלי סיגריות ואפר (הסיגריות שנעצה באפי כבר מזמן כבו ורק הפילטר שלהן נישאר תקוע שם) והם על הספה עושים אהבה שוכחים ממני. 

אני רק שומעת קולות האבהבים שלהם, כואבת בצוואר, בשרירי הלסתות, בגב, בברכיים, בקיצור, כמעט בכל מקום בגוף ודומעת וחושבת לעצמי-
איך אסלק משערותיי את הריח הנוראי של הסיגריות, שבטוח שדבק בהן.
(לא יכולה ללכת למספרה מסריחה כל כך כששם יודעים על רגישותי לעשן סיגריות ומקפידים מאוד שלא לעשן בסביבתי).

שער ארוך זה לא פשוט לטפל לבד בבית ומה עם החליפה המחויטת שלי שאאלץ לשלוח לניקוי יבש? מחשבות אוויליות כאלה, משום מה מעסיקות אותי בעת שכזו. 

אחרי כשעה, שעה וחצי? משסיימו אבהבותיהם, היא נגשה לאמבטיה להסתדר והוא בשלו.

איך שהוא גם סוף, סוף נזכרו בקיומי שמעבר לקיומי כמאפרה, בעיתה בישבני והיא שלחה אותי להתרחץ "שאני לא אסריח לה באוטו..." כך היא בסרקזם. 

הוא עוצר אותי – רגע! הוא קורא לעברי. רגע תראי משהוא משעשע, הוא אומר לה. 

-          תסתובבי אלינו ותפסקי את הרגליים (אני עדיין על ברכיי ופי עדיין מלא באפר ובדלי סיגריות. מתאמצת שלא לבלוע את הדייסה המצטברת בפי ומתוך כך הרוק עולה על גדות שפתיי ונוזל לי לאורך הפנים) תאונני ותספרי בקול רם. כשתגיעי לעשר אני רוצה שתגמרי. בשביל זה אני חייבת תחילה להרים החצאית ולהסית את התחתונים. הוא לא מסתפקת בהסטת התחתונים ומצווה עלי להסירם כליל. 

-          כן אדוני, אני מנסה למלמל בפה מלא ואני מייד מבצעת, קצת מתקשה בגלל התנוחה ומתחילה- סופרת בקול ככול הניתן במצבי האומלל וככול שקרבה לעשר ההתרגשות והלחץ הולכים וגוברים ובשמונה אני כבר כמעט חושבת להתפוצץ ומתאפקת בקושי (מה שבין היתר גורם לי לבלוע שלא בכוונה מדייסת המאפרה שבפי) – תשע והינה זה כבר מגיע, ואני כבר לא רואה כלום לפני ומרוכזת בתוך עצמי לקראת הפיצוץ ופתאום צעקה: 

-          תעצרי! איך שהוא קולו של האדון הצליח לחדור מבעד הריכוז העצום שלקראת הגמירה. המומה אני נעצרת בבת אחת ושניהם פורצים בצחוק למראה פנאי ומבטיי ההמומים. 

היא מניחה רגל על ירכיי המפוסקות וכאילו מפסקת עוד יותר כדי להיטיב לראות את המוקד הבוער, אני נענית לתנועה שלה והיא  ופונה לאדון: 

-          תגיד, אתה גם מזיין אותה? הוא לרגע מהסס (לראשונה בחיי הוא נשמע לי כאילו מחפש מענה הולם) ו
היא, דוחפת את אגודל רגלה למוקד המגורה כל כך והרטוב כל כך והרגיש כל כך, משחקת שם מעט כאילו בודקת בוחנת ואני? אני מתפוצצת בפיצוץ פנימי חסום אבל מתאפקת, מתאפקת בכוח, מתאפקת בקושי, אבל מתאפקת והיא בטח מבחינה במאבק הפנימי הקשה הזה (אני עצמי מרגישה שאני מאמצת פניי ומאגרפת בכוח את ידיי ולסתותיי נעולות בכוח ככול שאני רק יכולה על הדייסה שבפי ותוך כך מיציה נוזלים צורבים לאורך כל מערכת העיכול שלי ). 

-          לפעמים כשבא לי, הוא משיב לה,בסוף, אבל זה לא כמו איתך (לראשונה בחיי הוא נשמע לי כאילו מתנצל,  בחיי שאפילו מתחנף!). איתה זה לריקון ביצים, זה לא לעשות אהבה כמו איתך גאולה (פתאום נזכרתי אפילו בשמה!!!). בדרך כלל זה "קייקי" ובתחת. (ההערה הפוגענית הזו לא עוברת כך סתם ליד אוזניי, זה נחרט ונצרב כברזל מלובן, כל הדרך משם עד אל תוך הלב) היא מצחקקת בשביעות רצון ומרפה מהחיטוט שלה, מנגבת על הירך שלי. אבל אני עדיין מחטטת במשמעות של דבריו- האם משום שממילא אני מובנת לו מאליו ומתי שרק ירצה יש לו אותי לשרותו עבור מה שהוא רוצה ואילו אצלה, בכל זאת הוא זקוק להשקעה, לחיזור? האומנם ערכה בעיניו גדול משלי? וכו' (הרי סוף סוף זו הפעם השנייה שקורה כך איתה – היא מקבלת ייחס של מאהבת ואני של... של פיסת ריהוט!). 

-          לכי להתרחץ הוא סוף, סוף פוקד עלי ומשחרר אותי, מקלחת קרה אני חושבת, מקלחת קרה לצנן את הגוף הלוהט.  כשאני מתכוונת לפנות לאמבטיה ומפנה לכיוון הגב' לרגע את התחת, היא בועטת לי קלות בתחת כאילו לעידוד. לא ראיתי ולא שמעתי אבל אני מנחשת שהאדון עודד אותה לתת בעיטה חוזרת והפעם של ממש. הבעיטה שלה הפעם התלבשה לה היטב ומאחר שהייתה חזקה מכוונת היטב ומפתיעה, היא כמעט שהעיפה אותי על פניי ונדרשתי למספר צעדים מהירים לפנים להשיב לעצמי את שיווי המשקל ומתאמצת מאוד שתוך כך לא אשפוך חלילה על הרצפה מדייסת המאפרה שבפי. כמובן שזה עורר את צחוקם ואפילו נדמה לי ששמעתי את האדון מחמיא לה -כן כך... החצאית שלי עדיין תקועה מאחור בחגורה, אני משארת לעצמי שהייתי עבורה מטרה נוחה ומזמינה מאוד. 

לפני שפניתי לאמבטיה הספקתי לראות לרגע את הגברת במערומיה (רוב השעה שעה וחצי הזו הייתי עם מבט לתיקרה). שמאוד, מאוד לא מחמיאים לה. קפלים על קפלים, צמיגים על צמיגים וחזה ענק נפול על הכרס כדורית... רגליים קצרות ומוצקות כזוג עמודים איתנים. אי אפשר שלא היה להרהר במה שהוא מוצא בה/ן?! כשאני לידו לשרותו!!!! 

-          היא מקפיצה אותי חזרה הביתה? שמעתי אותה שואלת את האדון מזרחי. 

-          ודאי בובה הוא משיב לה. 

-          הפעם היא לא תפריע לי לעשן היא מצחקקת והוא איתה. אני די ממהרת היא מוסיפה. 

-          בסדר, כך הוא. היא תקפיץ אותך מייד ורק אחר כך היא תחזור לכאן לסדר. הוא אפילו לא טורח לצוות עלי את זה. יודע ששמעתי וכי אבצע. (המובן מאליו הזה בשימוש בי. הביטחון המוחלט הזה בביצוע של הוראותיו, צובט לי היכן שצובט לי וששם כבר ממילא מגורה עד הקצה האפשרי ואולי אפילו מעט מעבר לו אפילו אחרי המקלחת הקרה- זה האדון מזרחי! זה האדון מזרחי במיטבו, עם הביטחון העצמי הזה). 

הפעם לא רק שהיא עישנה גם במכונית שלי אלא שהיא השאירה את החלונות סגורים והמשיכה גם בדרך להשתמש בפי כבמאפרה! והיא, את פיה שלה, הפעם, לא סתמה. כל הדרך לא הפסיקה לפטפט- שאלות עלי, צחוקים על חשבוני, ודברי הערצה על האדון, לו קראה בשמו הפרטי- יעקב. כמובן שאני בפה מלא לא יכולתי ממש לענות לה. אבל זה גם לא ממש עניין אותה. השאלות שהיו לה אלי היו יותר רטוריות קנטרניות ולא ממש הצריכו תשובות שמעבר למלמול איזה כן או הנהון בראש. הראש גם כך התפוצץ לי כבר ולזה היא הוסיפה גם מוזיקה מזרחית שכיוונה ברדיו שלי. מזל שהנסיעה הזו הייתה קצרה בהרבה מההבאה שלה מיהוד. כשיצאה מהמכונית שלי העיפה לי נשיקה באוויר, חיוך גדול, ו"להיתראות מותק". רק משהבחנתי במראה שהיא בטווח ביטחון מספק' העזתי לירוק לפח הרכב את הבדל והאפר שהיא הספיקה לשים לי בפה בנסיעה קצרה זו. יותר לא פגשתי אותה. 

אני חייבת בית מרקחת ומייד- הצרבת משגעת אותי. נבוכה בבית המרקחת מסירחון הסיגריות שוודאי עולה ממני. הצרבת נרגעת מעט אחרי התבליט השנייה. 

עדיין לפני הבית היה עלי לחזור לדירה לנקות ולסדר. כשהגעתי הייתי נרגשת, אפילו שהרגשתי רע מאוד. אולי מעבר לדלת ממתין האדון? אבל הדירה הייתה ריקה. הדבר הראשון שעשיתי בדירה היה ללכת להקיא והדבר השני היה לפתוח את כל החלונות. רק לאחר מכן התפנתי לסדר ולניקיון (לקחתי והשבתי את המפתח למקום המוטמן שלו). 

אני לא יודעת כמה אפר בלעתי ביום זה, אפילו כמה בדלים נתקעו לי בגרון ורק בקושי החליקו בהמשך לקיבה. 

כשסוף, סוף הגעתי הביתה עשיתי את כל המאמצים להקיא כמה שרק יכולתי. ברור שאחרי יום כזה הרגשתי רע מאוד, מאוד. וגם למחרת נותרתי בבית לנוח. לרופא לא יכולה לגשת. מה אני אגיד? שאכלתי בדלי סיגריות?!... 

וואו! ממש הפכתי את זה למחזה!!! אני מדהימה את עצמי על איך שזה זרם לי במכה אחת ובלי להתעכב ולחפש בזיכרון. פשוט כמו נהר שוצף! אולי זה אירוע שנותר תקוע לי ושרק חיכה לחילוץ, להקיא אותו?